ספירת העומר – לב טוב

פרשת המועדים בפרשתנו מתחילה בפסוק: "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם", ודרשו חז"ל (ר"ה כד, א) כאילו כתוב "אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אַתֶּם". יש כח ביד החכמים לשנות את התאריך של החגים ע"י עיבור החודש ועיבור השנה. כנראה שזה נכון לכל החגים חוץ מאשר לג בעומר. כבר שנים רבות שהרבנות הראשית קוראת לדחות את מדורות לג בעומר כאשר הוא חל במוצאי שבת, ללא הצלחה. אולי הסיבה לכך היא שה"חג" הזה אינו מופיע בין החגים בפרשתנו...

כל שאר החגים כתובים או רמוזים בפרשה. ר' חיים פלטיאל, מחכמי צרפת במאה ה-13, כותב שאפילו חנוכה ופורים רמוזים בפרשה, שהרי מיד אחרי פרשת המועדות מופיע הציווי על שמן למנורה (רמז לחנוכה) ועל לחם הפנים (רמז לסעודת פורים). ה"חג" היחיד שאינו מופיע בפרשה – וגם לא במשנה ובגמרא – הוא לג בעומר.

מדוע מציינים את היום הזה? שתי סיבות ניתנו במקורותינו: הגמרא (יבמות סב, ב) אומרת שתלמידי ר' עקיבא מתו בין פסח לעצרת, וע"פ הגאונים הם פסקו למות ביום לג בעומר. ההסבר השני הוא שזהו יום פטירתו של ר' שמעון בר יוחאי, וכיון שלפני פטירתו הוא מסר לתלמידיו את כל סודות תורתו, הפך היום הזה ליום של שמחה. אבל שני הדברים הללו אינם מסבירים מדוע היום הזה נקרא לג בעומר. מדוע הוא לא נקרא "חי באייר"? האם יש קשר כלשהו בין היום הזה לבין ספירת העומר?

ר' צבי אלימלך מדינוב, בספרו 'בני יששכר' מסביר את מעלת היום הזה דווקא כיום השלושים ושלושה בספירת העומר: בפרשתנו נצטווינו לספור ארבעים ותשעה ימים בין פסח למתן תורה. למה דווקא ארבעים ותשע? - מסביר ה'בני יששכר' שהמספר 49 בא לרמוז משהו. כאשר רבן יוחנן בן זכאי שאל את תלמידיו (אבות ב, ט) איזו היא הדרך הישרה שידבק בה האדם, ר' אליעזר אומר 'עין טובה', כי לדעתו הכל תלוי בעין – איך אדם מסתכל על העולם ועל האחרים. ר' יהושע אומר 'חבר טוב', כי לדעתו הכל תלוי בחברים – איזה חברים האדם בוחר לעצמו. ר' יוסי הכהן אומר שהכל תלוי בשכנים – באיזו סביבה הוא בוחר לחיות. ר' שמעון בן נתנאל אומר שהכל תלוי בנקודת המבט שלו על העולם – הרואה את הנולד. ר' אלעזר בן ערך אומר שהכל תלוי בלב. אמר רבן יוחנן בן זכאי שכולם צודקים, אבל תשובתו של ר' אלעזר בן ערך – לב טוב – כוללת את כל האחרים. מי שיש לו לב טוב, יסתכל בעין טובה, יהיו לו חברים טובים וסביבה טובה, והוא גם יראה את הנולד.

"לב טוב" בגימטריה זה ארבעים ותשע. אנחנו סופרים 49 ימים לפני מתן תורה, כי בלי לב טוב אי אפשר לקבל את התורה. אבל המספר 49 יכול להיות הרבה דברים. (גם המלה "חולה" היא 49 בגימטריה...) איך יודעים שספירת העומר מכוונת דווקא כנגד המלים "לב טוב"? – התשובה היא בכך שמחלקים את ימי הספירה לשתיים: "לב" מצד אחד, ו"טוב" מצד שני. את זה עושים בלג בעומר. יתרה מזו: הגמרא (ב"ק נה, א) אומרת שמי שרואה את האות ט' בחלומו, יצפה לדבר טוב, כי הפעם הראשונה שהאות הזו מופיעה בתורה היא במלה טוב. ה'בני יששכר' מעיר שהמלה טוב הזו, בפסוק: "וַיַּרְא אֱ-לֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב", באה בדיוק לאחר 32 מלים בתורה. התורה פותחת בלב טוב.

לכן לג בעומר הוא יום חשוב מאוד בתוך ספירת העומר, כי הוא מגלה לנו את כל המהות של הספירה: לגרום לכך שנהיה בעלי לב טוב. מעניין שמיד אחרי שנצטווינו על ספירת העומר בפרשתנו, בין כל החגים, פתאום מופיע הפסוק: "וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם". למה זה נכתב כאן? הרי אנחנו כבר יודעים זאת מפרשת קדושים (ויקרא יט, ט), שם זה נכתב כמעט מלה במלה! ואיך זה קשור למועדים? – התשובה היא, אולי, בגלל שזה חלק מהעניין של ספירת העומר. חלק מההכנה שלנו למתן תורה הוא נתינת מתנות עניים, כדי להכשיר את הלב שלנו להיות טוב יותר.

ואולי זה גם קשור לשני האירועים שהתרחשו ביום הזה: אמרנו שהלב הטוב כולל גם את העין הטובה ואת החברוּת הטובה. כשיצא רשב"י עם ר' אלעזר בנו מהמערה (שבת לג, ב) כל מקום שהיה ר' אלעזר נותן את עיניו היה נשרף, ואז רשב"י היה מתקן אותו. כלומר שבהיותו במערה למד רשב"י את כוחה של העין הטובה. תלמידי ר' עקיבא לא נהגו כבוד זה בזה, כלומר שהם לא היו חברים טובים. העין הטובה והחברות הטובה כלולים בתוך הלב הטוב, וממילא בתאריך שמחלק את ימי העומר ל"לב" מצד אחד ו"טוב" מצד שני, באים לידי ביטוי גם העין הטובה והחברות הטובה.